בעל השבועה / ברנדון סנדרסון - (קח את הכאב שלי).

גילוי נאות: אני מעריץ את גנזך אורות הסער. חיבבתי מאד את שני הספרים הראשונים ובמיוחד את רסיסים של אור.

אתם אף מוזמנים לקרוא את הסקירות שלי עליהם שנמצאים כאן בבלוג.

אז נשאבתי אל תוך העולם של רושאר מיד בעמודים הראשונים של דרך המלכים וזאת לאחר שסיימתי ונהנתי לקרוא את ערפילאים קודם לכן בהמלצת חברי יואב קוזניוק (שגם אותם אתם מוזמנים לקרוא את הסקירות עליהם). כך שהיו לי ציפיות דיי גבוהות מבעל השבועה.

אז דפדפתי בעמודים הראשונים שכוללים את שם הספר, מפת רושאר, כמה איורים וכמובן שלושה-ארבעה עמודים של הודיה מאת ברנדון לחבריו, משפחתו ועמיתיו.

ואז התחלתי לקרוא... והגעתי לעמוד 100... ואז 300... ואז 700...

עכשיו אני לא תיכננתי להפסיק את הספר באמצע, במיוחד שאני מכיר את הדמויות וצלחתי חצי דרך אבל אלוהים יודע כמה שניסיתי לחבב את בעל השבועה...

הרי אנשים סיפרו לי להתכונן ל700 עמודים של יובש ומחסור של אקשן אבל ממש לא ציפיתי שזה יהיה כ"כ נורא..

**

אז מה בעצם קרה כאן?

מעריצים מושבעים של הספר – You’ve been warned...

וגם – ספוילרים!

**

1) קודם כל הדמויות. הספר הזה היה גדוש בכ"כ. הרבה. דמויות. חדשות.

שגרוע מכך, אני בקושי הבעתי עניין בהם וזאת בעיקר בגלל שהם הסיחו את דעתי מהקו העלילתי של הדמויות העיקריות.

2) התיאורים... איכשהו בשני הספרים הראשונים הצלחתי להבין פלוס מינוס מה התפקיד של כל דבר ברושאר ואיך הם עובדים. הסערות, הפרשנדי, עיניים בהירות, עינים כהות, אבירי הרדיאנטס (קראתי באנגלית אז מחילה, צפריר אם אני מפקשקש בתרגום) ועוד.

ואז הגיע בעל השבועה... ויחד איתו הגיעו כל התיאורים החדשים שפשוט לא הצלחתי להבין כיצד ואיך הם פועלים. ולהלן כמה דוגמאות:

-מה האנמייד עושה ומה תפקידו? -מה אודיום עושה ומה תפקידו? -מהיכן בדיוק כל הספרן הגיעו?

-איך הספרן מסוגלים להפוך לחרבות?

-איך פתאום כולם עכשיו מסוגלים לעוף?

-איך סצת' התנתק מהשבועה שלו להרוג את דאלינר?

-האם בעצם רק שאלאן מסוגלת לבצע טלפורטציה או שאחרים גם מסוגלים?

3) היו כאלה שהתלוננו מהאהבה המשולשת. אם אתם יודעים על מה מדובר. תכלס? היה מדובר באחד הקטעים שפחות הפריעו לי בספר. מה שכן, לא ציפיתי לטוייסט הקטן בסוף. טוב נו, נראה מה יהיה בספרים העתידיים.

4) וואו. מעניין איך ברנדון ייכתוב על כך כשיגלו שאדולין הוא זה שהרג את סיידס. מתח!

-היי אבא? -כן בני? -אני הרגתי את סיידס.

סיריוסלי?!

5) אהה רגע חכו אני חושב שדאלינר מקבל חיזיון נוסף.

לא נמאס?

6) דבר נוסף שעצבן אותי בספר – הרגשתי שברנדון לא נתן מספיק זמן ועומק בעמודים כשאירועים ממש חשובים קרו (מואש, ג'סנה חוזרת למשפחה, החתונה של דאלינר וכו). כלומר לי אישית זה הרגיש שזה נכתב בצורה בנאלית למדיי. כאילו בסדר אז כך וכך קרו. לא ביג דיל. נקסט!

7) עומס נקודות מבט של דמויות – תראו, יש דמויות עיקריות בספר, זה נכון וכל אחד צריך לקבל את במה שמגיע לו/ה. אבל מכאן ולתת קטעים של נקודות מבט כל חצי עמוד בעיקר בפרקים האחרונים נתנו לי בעיקר תחושה של בלבול ואיבוד עניין בנעשה בעלילה.

8) אם כבר לצייר ציורים, הייתי מעדיף שיהיו קשורים איכשהו לעלילה ולא רנדומאלים.

**

ובכל זאת, כמה נקודות אור לבעל השבועה:

1) העולם - תגידו מה שתגידו על ברנדון אבל את רושאר אפשר לשים בפנתיאון של עולמות פנטזיה יחד עם ווסטרוז וארץ התיכונה. כפי שכתבתי בהתחלה כבר בעמוד הראשון הרגשתי נשאב אל תוך אלת'קאר, ג'אה קבד, אזיר ושינובאר.

2) הדמויות – אמנם למרות שהיו כמה דמויות שאהבתי אותם הרבה פחות משני הספרים הראשונים (שאלאן המתלוננת, ג'אסנה המתנשאת, קלאדין שלא יודע מה הוא רוצה מהחיים שלו בכך שהחליט שהיעוד שלו בחיים זה להגן על דאלינר. עצוב.), כל השאר היו אהודים מאד בעיניי.

3) הכתיבה – כן הספר היה ארוך. מאד ארוך. אבל למרות זאת, בגלל סגנון הכתיבה של ברנדון שהינה נגישה וקלה להבנה, רוב הזמן לא הרגשתי שקראתי כמות מוכבדת של עמודים בקריאה אחת.

לסיכום:

ברנדון הוא סופר משכמו ומעלה. אין עוררין על כך. וכפי שציינתי לפני כן, אני מאד נהנתי מספריו הראשונים ומהערפילאים כך שאני לא מתכוון להתנתק כ"כ מהר מרושאר. אני מאד מקווה שבעל השבועה הינו הנפילה היחידה והאחרונה בסדרה ובלי נדר הספר הרביעי יהיה טוב יותר אם לא כמו רסיסים של אור ודרך המלכים.

**

5/10