החטא ועונשו / פיודור דוסטויבסקי – (למען טובת הכלל)

"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"

-ספר קהלת

**

מה:

סנט פיטרסברג, רוסיה. מתישהו בסוף המאה ה19. רודיון רומנוביץ' (רומניץ') רסקולניקוב הוא סטודנט לשעבר ומרושש. רסקולניקוב מתגורר לבד בחדר יחיד וקטן כשהוא נמצא על סף רעב ויאוש למרות שיש לו עוזרת שמביאה לו תה ומרק. לאור מצבו הרעוע וכשהוא אובד עצות איך ואם אי פעם יצליח לצאת ממנו, יום אחד רסקולניקוב מחליט לקחת את החוק לידיים כשהוא מחליט לרצוח משכונאית זקנה ולגנוב ממנה כמות מכובדת של רובלים שלא רק שיעזרו לו להתייצב אבל שהוא מאמין שהוא עושה טובה לעולם עם המעשה שלו. או לפחות כך הוא מקווה. אך מהר מאוד רסקולינקוב יגלה שהעונש בעקבות חטא מסוים אינו בהכרח כרוך בלהיעצר ולשבת בבית סוהר.

תחושותיי:

קודם כל אפתח בגילוי נאות. אמנם לא יצא לי לקרוא ספרים רבים שיצאו במאה ה19. ולפני שאני קורא ספרים כאלה, אז יש לי חשש שבגלל שעברו שנים רבות מאז שהספר יצא לאור, אז ייתכן ולא אתחבר אליו. בין אם זה בגלל שהוא לא יהיה כתוב טוב ויהיה נגיש, או שהרעיונות בו יהיו ישנים ולא רלוונטים או שהוא ארוך מדי ללא צורך כשהיה צריך עורך מקצועי. אבל האמת שהייתי צריך כבר לשחרר את החשש הזה לאחר שקראתי את אחד הספרים האהובים עליי שהוא הרוזן ממונטו קריסטו. כי כמו הרוזן, אני שמח לציין שיש סיבה טובה למה החטא ועונשו נחשב לאחד מהספרים הטובים ביותר שיצאו עד היום. ולפני שאני ממשיך עם הסקירה, אי מרגיש שאני לא אצליח להעביר כמו שצריך את כל מה שרציתי לכתוב על הספר מרוב כמות הנושאים וההתרחשויות שניתן לפענח אבל אעשה את ההשתדלות המרבית שלי.

טוב אז החטא ועונשו...קודם כל אני רוצה להוריד את הכובע בפני הדמות הבולטת אך השקופה בספר שהיא העיר סנט פיטרסברג. כמו בסרטי באטמן שיש כאלה שטוענים שגות'אם היא דמות בפני עצמה אז בחטא ועונשו, דוסטויבסקי מצליח להביא לחיים את העיר הרוסית שמביאה עימה תחושה של חנק וקלסטרופוביה. ואולי מפני שהכל מרגיש גם צפוף כשכל הנקודות נמצאים יחסית קרוב לאחד לשני, וכל דמות יכולה פשוט להיכנס לחדרים של אנשים אחרים מבלי הצורך לדפוק בדלת, ובמיוחד במקרה של רסקולניקוב, כשהוא מתגורר בחדר יחיד שכנראה בכוונה מזכיר תא בבית סוהר. אז כן, התחושה העיקרית שאני קיבלתי לכל אורך הספר היא תחושה של צפיפות וחנק עם רצון פשוט לצאת אל המרחבים העצומים של רוסיה.

אבל אם נשים את העיר בצד, אז הדמויות בספר הם ללא עוררין הדמויות הכי ססגוניות, ברורות וגם קצת משוגעות שיצא לי להיתקל בהם ביצירה ספרותית כלשהו. בין אם זה רסקולניקוב האכול פרנויה ואשמה, או רזומיקין החבר הטוב של רסקולניקוב שמסמל את המאזן בין רציונל ואמונה, או לוז'ין העורך דין בעל מזימות א-מוסריות, או סוניה התמימה והשברירית. בחטא ועונשו דוסטויבסקי מצליח לייצר דמויות שהם לא מסמלים צדדים שונים ברסקולניקוב אבל שהם דמויות מספיק בולטות שראויות לשבח בפני עצמם ותפקידם בספר.

מכל הנושאים שדוסטויבסקי מתייחס אליהם בספר, אישית אני חושב שה-נושא העיקרי שרק עליו אפשר לכתוב סקירה נפרדת, היא שהאם זה מצריך להיות איש דת/מאמין כדי להיות אכול אשמה על חטאים שביצענו? האם בני האדם היו צריכים את חוקי אלוהים שכולל את לא תרצח ולא תגנוב כדי להבין שלמרות כל הנסיבות הנכון לבצע אותם, שרצח זה אסור ולכן בעקבות זאת רסקולניקוב פיתח אשמה עצמית ופרנויה קיצונית? וזה בעצם מה שגם דוסטויבסקי העביר בצורה חורצת בספר, שהעונש הוא לא דווקא להיעצר ולשבת בבית סוהר לזמן אבל העונש הוא בעצם המצפון שלנו כשאנחנו מבינים שעשינו משהו שלא יעשה ומוטב שאנחנו נשלם עליו כדי לנקות את הנפש שלנו. וכאן זה מביא אותי לתהייה נוספת – האם רסקולניקוב הוא איש טוב בסה"כ שהייתה לו מעידה חד-פעמית שהוא צריך לשלם עליה או שהוא איש רע שפה ושם הוא עושה טוב לאחרים? אז אם אתם שואלים אותי רסקולניקוב הוא כן איש טוב שהוא באמת ובתמים חשב שהוא יצליח לעשות משהו רע בשביל משהו הרבה יותר טוב לאנושות. (הכנס ערך להרוג מיליונים כדי להציל מילארדים). אבל כאיש שומר חוק וכמעט איש של אלוהים, זה לא היה אמור להיות התפקיד להחליט מי ימות ולכן הוא רק המשיך לסבול יותר ויותר. וכמו רסקולניקוב שלא משנה כמה שהוא מנסה להדחיק את המשפחה שלו, בסוף הוא מגלה שכמו כולנו, גם הוא יצור חברתי שצריך קרבה ואהבה כדי לשרוד ובסוף אותה קרבה ואהבה זה מה שגורם לו לעשות את הדבר הנכון.

***ומכאן למעוז הספויילרים ואז סיכום נטול ספויילרים אז ראו הוזהרתם***

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

1.      אני לא יכול שלא לחשוב אם זה היה לנכון מצד סוניה להרחיק לכת ולא רק להתאהב בו רסקולניקוב אבל להגיע למצב שהיא מצאה לליבה לנסות לעזור לו לאחר שהוא הודה בפניה שהוא רצח שתי נשים זקנות. שזה בעצם מעלה שאלה חשובה, עד כמה אנחנו כחברה מוכנים לבוא לקראת פושעים שעשו את הנורא מכל ולתת להם הזדמנות שניה בחיים כמו סוניה.

2.      באופן מוזר וכנראה שזה היה מכוון, כקורא אני הרגשתי יותר תחושה של חופש כשרסקולניקוב הגיע לסיביר. אולי כי כמו שציינתי בהתחלה, סנט פיטרסברג הביאה עימה תחושה של מחנק ואמנם רסקולניקוב הגיע לבית סוהר ויהיה שם למשך 8 שנים, כמו בספר, הוא מרגיש שזה היה הכרחי כי הוא סוף סוף מרגיש שהוא יוכל לצאת לחופשי עם שאני הפנימי שלו.

3.      בעוד שניתן להגיד שסוניה היא המלאך הטוב על הכתף של רסקולניקוב, ואמנם אני לא חושב שיש כאן שטן מובהק למעט לוז'ין, מפקד המשטרה שהוא פורפרי הוא סוג של המלאך הנוסף של רסקולניקוב שלבסוף נותן לו את הדחיפה הנוספת שרסקולניקוב כדי שהוא יוכל להגיע לתחנת המשטרה ולהודות באשמה, מה שהפך אותו לאחד הדמויות היותר מהפנטות בספר והצטערתי שלא היה מעט יותר זמן מסך איתו.

4.      ככל שאני יותר חשבתי על זה, אני לא יכולתי שלא לתהות אם היה ניתן לחבר את לוז'ין ואת סווידריגיילוב כדמות אחת, היות והם לא היו כ"כ שונים אחד מהשני. במיוחד כששניהם במקרה רצו את דוניה בתור האישה שלהם. אני לא בטוח אם אני לגמרי זנחתי את המחשבה הזאת ואשמח לשמוע את דעתכם.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

לסיכום:

בהתחלה היה לי קצת חשש לקרוא את החטא ועונשו לאחר שהבנתי שהוא נחשב לספרות כבידה. ושלא תטעו שהספר אינו כבד כי הוא כן. אבל עם קצת סבלנות ועיכוב עם עמודים מסויימים, הספר דיי זורם לאחר מספר פרקים. במיוחד שהוא מחולק למספר חלקים.

בכל מקרה אני כנראה יכול להמשיך לפענח ולעסוק על מספר נושאים בספר אבל בנתיים אעצור כאן ואציין שהחטא ועונשו הוא ספר שיחקק לזמן רב בתודעה שלי ואחד שלא אסרב לחזור אליו כדי לגלות אלו עוד אוצרות חבויים נמצאים בו. בלי לגנוב אותם כמובן.

**

8.5/10